<h1>שבת קט"ו ע"ב</h1>
<h2>דף ו.</h2>
ואחר שנתפרש זה יש לי לפרש, כי מחיקת השם היא אסורה מן התורה בכל ענין, אפילו בכתב בלא שרטוט, ואפילו נכתב לבדו, ובכל מקום שנכתב, כי מה ענין דברים אלו לענין ואבדתם את שמם וגו' לא תעשון וגו', בכל מקום שנכתב שם מן השמות אסור למוחקו והמוחקו לוקה. ואף על פי שהדבר הוא מוכרע מעצמו ואין אנו צריכין בזה לראיה, מכל מקום ראיות מפורשות יש בזה. חדא הא דאמרינן בענין נוקב שם ה', שרצו בעלי הגמרא לומר שחיובו הוא מפני מחיקת השם, והתם בכל ענין שנכתוב השם הוה מחייבינן ליה. תדע, שהרי המגדף שסקלו משה רבינו ע"ה, לא עלה על דעת שום אדם שנקב השם מתוך ספר תורה, שהרי עדיין לא נכתבה התורה עד סוף ארבעים למאן דאמר תורה חתומה ניתנה, כדאיתא בפרק הניזקין. ועוד ראיה, מדאמרינן בפרק קמא דערכין [ו' ע"א] גוי שהתנדב קורה לבית הכנסת ושם כתוב עליה בודקין אותו, אם אמר בדעת ישראל הפרשתיה יגוד וישתמש במותר. ואמרינן התם שהשם טעון גניזה, אבל היא עצמה אינה טעונה גניזה דשם שלא במקומו לא קדש, דתניא [מס' סופרים פ"ה הי"ג] היה כתוב על ידות הכלים ועל כרעי המטה הרי זה יגוד ויגנוז. והכי איתא בתוספתא דמגילה בפרק ב' [ה"י] שהשם הכתוב בקורה טעון גניזה. וכן כתב הרמב"ם ז"ל [יסודי התורה פ"ו ה"ו] שהמוחק שם שהוא כתוב בכלי מתכת או בכלי זכוכית לוקה. ולא עוד, אלא אפילו שם הכתוב על גבי דבר שאינו מתקיים אסור למוחקו, והראיה מדאמרינן בפרק כל כתבי [שבת ק"כ ע"ב] היה שם כתוב על בשרו וכו' אם נזדמנה לו טבילה של מצוה כורך עליה גמי, ומפרשינן טעמא התם כדי שלא יעמוד לפני השם ערום, אבל משום חשש מחיקה לא, משום דגרמא הוי ושרי. משמע שאף על פי שהוא עומד להימחק אסור למוחקו בידים. וכן כתב לזו הרמב"ם ז"ל.
מיהו, אפילו שם הכתוב בספר תורה אין אסור למחקו אלא כשמתכוין למחוק ולאבד, אבל כשמתכוין לתקן מותר. וכן כתב בעל הלכות גדולות שאם נפלה טיפת דיו על השם הרי זה מוחק ומתקן, שלא נתכוון אלא לתקן. וכן ראיתי כתוב דהכי תניא במסכת סופרים [פ"ה ה"ז]. ועוד יש להביא ראיה לזה מענין נתיצת המזבח שהיא בלאו, מדכתיב [דברים י"ב] ונתצתם את מזבחותם לא תעשון כן וגו', והוא הדין לסתירת אבן אחת מן ההיכל או מן העזרה, וכן כתב הרמב"ם ז"ל, ומצינו שמותר לסתור אבנים בהן כדי לתקן, ואפילו לסתור ההיכל כולו, כדאשכחן לבבא בן בוטא שהשיא עצה להורדוס למסתריה להיכלא ולמבנייה כדאיתא בריש בבא בתרא [ג' ע"ב]. והוא הדין נמי למחיקת השם שאם הוא מתכוון לתקן שהוא מותר למחוק, שהרי מחיקת השם ונתיצת המזבח וההיכל בחד לאו נפקי, מלא תעשון כן לה' אלהיכם.
ואחר שנתפרש זה יש לי לפרש, שלא נאמרו דברים הללו אלא בשם מן השמות, שבכל מקום שהוא כתוב המוחקו והמאבדו לוקה. אבל בשאר כתבי הקודש שאין בהם אזכרות כלל, המוחקן והמאבדן אין לוקין עליהם, דמהיכא תיתי, דהא קרא לא אמר אלא ואבדתם את שמם לא תעשון כן לה' אלהיכם, אבל כתבי הקודש שאין בהם שם מנא לן דאסירי. וכי תימא שזה בכלל ונתצתם את מזבחותם, שכל דבר שהוא מיוחד לה' אסור לאבדו, הא ליתא, שאין בכלל נתיצה אלא מה שהוא דרך בנין, אבל מה שאינו דרך בנין לא. תדע, מדאצטריך קרא לאסור מחיקת השם. ויש להביא ראיה שאין באיבוד כתבי הקודש לאו, מדאמרינן פרק כל כתבי [שבת קט"ז ע"א] הגליונין וספרי מינין אין מצילין אותן מן הדליקה, רבי יוסי אומר אף בחול קודר אזכרות שבהן וגונזן והשאר שורפן, וספרי מינין הם תורה נביאים וכתובים שכתבו להם בכתב אשורית ובלשון הקודש. ומדמפליג רבי יוסי בין אזכרות לשאר הספר, וקא מצריך קדירה לאזכרות וגניזה ואפילו הכי שרי למשרף שארא, משמע דבשריפת כתבי הקודש כל שקודר אזכרות שבהן ליכא מלקות, שאילו היה הדין שוה בין כתבי הקודש לאזכרות לענין מלקות לא היה מיקל רבי יוסי בשאר הספר יותר מהאזכרות, ובכולם היה מצריך גניזה. ועונשו של יהויקים היה מפני שהיה מוותר על דברי ירמיה, והיה חייב מיתה בידי שמים, ועוד אמרו עליו בגמרא סנהדרין [ק"ג ע"ב] שחקק שם שמים באמתו, והרבה תועבות עשה שנתחייב עליהם, כמו שהעיד עליו הכתוב ויתר דברי יהויקים ותועבותיו אשר עשה וגו'.
ואחר שנתפרש זה יש לי לפרש אם יש בהם איסורא דרבנן אם לא. ומשמע ודאי דמדרבנן מיהא אסור לאבדן אף על פי שאין בהם אזכרות, כגון שקדר אותם, או כגון מגילת אסתר שאין בה אזכרה כלל, או שהם כתובים בלשון תרגום והאזכרות מתורגמות, שהרי מותר למוחקן לפי שאין אסור למחוק אלא שבעה שמות המפורשים בפרק שבועת העדות [שבועות ל"ה ע"א], ואילו היה אסור למחוק תרגום שלהם היו יותר מזה, ולא עדיף תרגום שלהם משאר כינויים שמותר למוחקן כדאיתא התם. והרמב"ם ז"ל [הלכ' שבועות פ"ב ה"ב] כתב כי השמות שהם בשאר לשונות דינם ככינויין לענין שבועה. ויש להביא ראיה דאיסורא דרבנן מיהא איכא, מדתניא פרק כל כתבי [שבת קט"ו ע"א] היו כתובין בכל לשון מצילין אותן מפני הדליקה, רבי יוסי אומר אין מצילין אותן מפני הדליקה. אמר רבי יוסי, מעשה באבא חלפתא שהלך אצל רבן גמליאל ברבי לטבריא, ומצאו שהיה יושב על שלחנו של רבי יוחנן בן הנזוף ובידו ספר תרגום של איוב והיה קורא בו. אמר לו, זכורני את רבן גמליאל אבי אביך שהיה עומד על גבי מעלה בהר הבית, והביאו לפניו ספר איוב תרגום, ואמר לבנאי שקעהו תחת הנדבך. אף הוא ציוה על זה וגנזו. רבי יוסי ב"ר יהודה אומר עריבה של טיט כפו עליו. אמר רבי שתי תשובות בדבר, וכי טיט בהר הבית מנין, וכי מותר לאבדן ביד, אלא מניחן במקום התורפה והם מתאבדין מאליהן. ובודאי שלא היה באותו תרגום שם מהשמות שאין נמחקין, שאם כן מאי טעמא דרבי יוסי בר יהודה, וכי לית ליה לרבי יוסי בר יהודה איסור מחיקת שמות, ורבי נמי אמאי שרי להניחם במקום התורפה, והא גרמא היא, ולא שריא אלא במקום שהוא עומד להמחק כגון שהיה כתוב על בשרו, וכדכתיבנן לעיל. אלא ודאי משום דבלשון תרגום היה אין באותם אזכרות המתורגמות לאו דאיבוד שמות, ואפילו הכי קאמר רבי יוסי דרבן גמליאל גנזו, ורבי נמי סבר דאף על גב דגרמא שרי, לאבדן ביד אסור. ומכאן שאסור לאבד כתבי הקודש אפילו הם מתורגמין שלא ניתנו ליכתב, וכל שכן שאינן מתורגמין, או האידנא שנתנו ליכתב משום עת לעשות לה' [תהלים קי"ט] כדתניא במסכת תמורה [י"ד ע"ב] ובפרק הניזקין [גיטין ס' ע"א]. ובודאי דאיסורא דידהו ליתיה אלא מדרבנן, דמדאוריתא לא אפשר, וכדכתיבנא לעיל, דאי לא תימא הכי תיקשי דרבי יוסי אדרבי יוסי, דאילו הכא אמר דטעון גניזה, ואילו בההיא דספרי מינין אמר ושורף את השאר, אף על גב דמצריך קדירה באזכרות, וכדפרשינן לעיל. אלא ודאי דמדאוריתא ליכא איסורא כלל, דליכא קרא דאמר הכי, ורבנן הוא דאסרי לאבדן ביד. וכן דעת הרמב"ם ז"ל, שכתב [יסודי התורה פ"ו ה"ח] כתבי הקודש ופירושיהן וביאוריהן אסור לשרוף אותן ולאבדן, והמאבדן ביד לוקה מכת מרדות.
ואחר שנתפרש זה יש לי לפרש, דלאו דוקא כתבי הקודש השלמים, אלא אפילו ברכות וקמיעין והפטרות וספרי אגדות ומגילות שכותבין לתינוקות להתלמד בהן, כולן אסורין לאבדן ביד, דהא מדינא כולהו אסירי למכתב, וכדאמרינן בפרק הניזקין [גיטין ס' ע"א] האי ספרא דאפטרתא אסור למיקרי ביה בשבתא מדלא ניתן ליכתב. ואיבעיא לן התם מהו לכתוב מגילה לתינוק להתלמד בה, ואסיקנא דאסור. ואמרינן נמי בפרק כל כתבי [שבת קט"ו ע"ב], הברכות והקמיעות אף על פי שיש בהם אזכרות של שם ומענינות הרבה של תורה אין מצילין אותן מן הדליקה, אלא מניחין אותן ונשרפין במקומן הם ואזכרותיהם, מכאן אמרו כותבי ברכות כשורפי תורה. ואפילו הכי אסיקנא התם דאסור לאבדן ביד, כדאמרינן בסופה דברייתא מעשה בצידן באחד שהיה כותב ברכות, באו והגידו את ר' שמעון והלך ר' שמעון לבודקו. כשהיה עולה בסולם הרגיש בו, ונטל טומוס של ברכות ושיקען בספל של מים. ובלשון הזה אמר לו, גדול עונש האחרון יותר מן הראשון. פירוש מפני שאיבדו בידים, ואית לן למימר, דאף על גב דבכתיבתן איכא איסורא דאורייתא כדמוכח בפרק הניזקין [גיטין ס' ע"א] ובמסכת תמורה [י"ד ע"ב], ובאיבודן ליכא אלא איסורא דרבנן וכדמוכח לעיל, אפילו הכי אמר לו גדול עונש האחרון יותר מן הראשון, דכלפי מה שהחמירו בכתיבה שהוא כשורף תורות נמצא שעונש האחרון שאיבדו ביד יותר גדול מן הראשון שלא היה אלא גרמא, אבל האיסור יותר גדול הוא הראשון מן האחרון. והיינו דקאמר גדול עונש האחרון ולא קאמר גדול איסור האחרון, כך נראה לי. ומשמע ודאי דלאו משום אזכרות קאמר הכי, שהרי לא הלך לבודקו אלא מפני כתיבת הברכות בלבד, ומנין היה יודע ר' שמעון שאזכרות היו כתובים באותן ברכות, שמא היה כותב בלא אזכרות שלמות, כמו שנהגו לכתוב במקום שם בן ארבע אותיות שלושה יודי"ן, וכן משנין בשאר שמות לכותבן קטועי האותיות. וכן נמי אותו האיש הכותב ברכות יודע היה שאסור למחות את השם, דזיל קרי בי רב הוא, אלא שהיה נוהג קולא בכתיבת הברכות. ועוד, אי משום איבוד שמות אמר גדול עונש האחרון אמאי לא שמתיה, דודאי בר שמתא הוה. אלא ודאי משום ברכות עצמן שאיבדן אמר גדול עונש האחרון מן הראשון. ולפי ששני העונשין היו ממין אחד, דתרויהו איבוד כתבי הקודש או בגרמא או בידים, אמר בלשון הזה, שאילו היו שני העונשין משני מינין, הראשון מפני שהוא כשורף תורות והאחרון שעבר על לאו דמחיקת השם, לא הוה שייך האי לישנא גדול עונש זה מזה, דהאי עונש לחוד והאי עונש לחוד, ומי יודע איזה גדול לפני ה', אטו מאן סליק לעילא ואתא ואמר [מכות כ"ג ע"ב]. אלא מפני ששניהם הן ממין אחד, והאחד גרמא והאחד איבוד בידים, אתי שפיר האי לישנא.
ושמעינן מהכא דלאו דוקא ספרים שלמים, אלא אפילו ברכות וקמיעות אסור לאבדן בידים. והוא הדין מגילה שכותבין לתינוק להתלמד בה, שאף על פי שאסור לכתבה אסור לאבדה בידים. וכל שכן האידנא דבציר ליבא והותר לכתוב הכל משום עת לעשות לה', וכדאמרינן בפרק הניזקין [גיטין ס' ע"א] דרבי יוחנן וריש לקיש הוו מעייני בסיפרא דאגדתא, משום דכיון דלא אפשר עת לעשות לה' הפרו תורתך. ואמרינן במסכת תמורה [י"ד ע"ב] אמר רבי אבא בריה דר' חייא בר אבא אמר רבי יוחנן, כותבי הלכות כשורפי תורה וכל הלמד מהם אין לו קיבול שכר, דדריש רבי יהודה בר נחמני מתורגמניה דריש לקיש, כתוב אחד אומר [שמות ל"ד] כתוב לך את הדברים האלה, וכתיב כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית, הא כיצד, דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם על פה, ודברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרם בכתב. ואפילו הכי אסיקנא התם [תמורה שם] דכיון דאיכא שר שיכחה כתבינן משום עת לעשות הפרו תורתך, מוטב תעקר אות אחת מן התורה ואל תשתכח תורה מישראל. ומהאי טעמא כתב הרי"ף ז"ל בפרק הניזקין [גיטין כ"ח ע"א] כותבין מגילה לתינוק להתלמד, אף על גב דבגמרא אסיקא דאסור, ונראה טעמו ז"ל משום עת לעשות לה' וגו'. ומהאי טעמא כתב הראב"ד ז"ל בספר בעלי הנפש ועכשיו שניתנה תורה שבעל פה ליכתב משום עת לעשות לה' וגו', אף ספרי התלמוד כמו כן צריכין כיסוי, פירוש קודם שישמש מטתו בבית שהם שם, שכיון שניתנו ליכתב הן הן ככתבי הקודש. וכיון שניתן לכותבן כל שכן שאסור לאבדן, ולא עוד אלא שמצילין אותן מפני הדליקה מהאי טעמא כדעת האחרונים ז"ל, וכיון שמצילין אותם כל שכן שאין לאבדן, שהרי בדברים שאין מצילין אמרינן שאסור לאבדן וכדכתיבנא לעיל, כל שכן בדברים שמצילין אותן שאסור לאבדן. ואפשר שאינו אסור לאבדן אלא כשיש בהם שמונים וחמש אותיות כפרשת ויהי בנסוע הארון [במדבר י'], אבל בציר מהכי שרי, ויש הוכחה לזה בפרק כל כתבי
